<h1>המאורות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ארבעה ראשי שנים הם, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, כלומר רגל שבו תחלה לרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות. תנא ולנדרים. בחמשה עשר בשבט ראש השנה לאילן. למלכים למאי הילכתא, לשטרות, דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרים כשרים.
<h2>דף ד.</h2>
לרגלים למאי הילכתא, לנודר למיקם עליה בבל תאחר, דתניא אחד הנודר ואחד המקדיש ואחד המעריך כיון שעברו שלשה רגלים עובר בבל תאחר, והוא שיהיו כסדרן, וחג המצות תחלה. ופעמים שהם שלשה ופעמים שהם ארבעה, כיצד נדר לפני הפסח הרי כאן שלשה לפני עצרת חמשה לפני החג ארבעה. והר"מ [הלכ' מעשה הקרבנות פי"ד הי"ג] פסק דלא בעינן כסדרן, וצ"ע. ואפשר כי הרב פסק כסתם מתני' דלא בעינן כסדרן ופליג על ר' שמעון. ומכל מקום יש לנו לומר דכיון דסתם משנה דהכא כר' שמעון אתיא שמע מינה דהכי הלכתא דבעינן כסדרן.
<h2>דף ו.</h2>
ת"ר מוצא שפתיך זו מצות עשה, תשמור זו מצות לא תעשה, ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. שמעינן מהכא שמצווין ב"ד וכל מי שנתמנו על הצבור לכופם לפרוע נדריהם, וכל שכן אם יש עליהם או על אחד מהם חוב להקדש בית הכנסת או לצדקה ולכל דבר מצוה. כאשר נדרת, זו נדר. לי"י אלקיך, אלו חטאות ואשמות ועולות ושלמים. נדבה, כמשמעה. אשר דברת, אלו קדשי בדק הבית. בפיך, זו צדקה. וצדקה מיחייב עלה לאלתר, דהא קיימי עניים. וכתב הרב בעל התוספות [ד' ע"א] דהיכא דליכא עניים אינו צריך לחזר אחריהם עד הרגל. ולענין זה הוי זמן שלש רגלים בצדקה. וכתב עוד על הצדקה שרגילים עכשיו לידור בבית הכנסת שאלו לרבינו יעקב ז"ל אם עוברים עליה בבל תאחר, וגם מיד יהא חייב עליה אם לא יתננה לאלתר כדאמרינן וצדקה מיחייב עלה לאלתר. והשיב שאנו רגילים לידור לדעת עצמנו, והרי אם היו נותנין אותה לגזבר מיד יהא נפטר הנותן מיד כי אין לו לעשות יותר, ואם הגזבר מחלקה כפי דעתו וממתין שיבאו עניים הגונים ואין הכל מחלק ביחד אינו עובר בכך, ואף אנו נודרין להיות במקום הגזברים לחלקה כפי ראות עינינו, עד כאן. וה"ר שלמה ב"ר אברהם תירץ, דכי אמרינן וצדקה מיחייב עלה לאלתר, הני מילי כשהפריש דינר ואמר דינר זה יהיה לצדקה. אבל אם נדר ואמר כך וכך אתן לצדקה, בההיא אזלינן לשלשה רגלים. וצ"ע שקשה לסברא זו דהיינו נדבה אבל נדר דאמר הרי עלי, ומיניה קאמר דצדקה מיחייב עליה לאלתר. מיהו יש לכל אדם להיות זריז ונזהר על כך, שעון נדרים גדול הוא, כדאמרינן [שבת ל"ב ע"ב] בעון נדרים בנים מתים וגשמים נעצרים. ובהרבה מקומות האריכו על זה במסכת שבת [שם] ומסכת נדרים [כ"ב ע"א] ומסכת תענית [ח' ע"ב]. וכשם שהעונש גדול למי שאינו נזהר בהם, כך שכרו מרובה לכל מי שנזהר בהם ומקיימם וכמו שמצאנו ביעקב דכתיב וידר יעקב נדר לאמר וגו', ודרשו בבראשית רבה [פרשת ויצא] מהו לאמר, לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרתם וכו'. וכן בדוד הוא אומר נדרי לי"י אשלם נגדה נא לכל עמו. וכתיב נדרו ושלמו וגו'. והאריכו על זה מאד במדרשים.
<h2>דף ט:</h2>
ולנטיעה מנא לן, דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, וכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לי"י. וגמר שנה שנה מתשרי דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה.
<h2>דף י:</h2>
אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה. ואוקימנא דצריך שתי שבתות משום קליטה ושלשים. כך נראה דעת הרי"ף. ואם נטע והבריך והרכיב יעקר. אבל הנוטע והמבריך והמרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה ושתי שבתות עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית. ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט, אם לערלה ערלה אם לרבעי רבעי. השלמה, איכא מאן דאמר נטיעה זו דוקא בנוטע ל' יום לפני ראש השנה דליכא שלש שנים שלמות הוא דאמרינן אסורין עד חמשה עשר בשבט. אבל פחות משלשים יום לפני ראש השנה, דאיכא שלש שנים שלמות לא אסרינן לפירות עד חמשה עשר בשבט. ומסתברא דלאו דוקא משום דכתיב בשנה הרביעית ובשנה החמישית פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה ופעמים שבחמישית ואסורין משום רבעי והא דקתני פעמים ללמדך דוקא אותן פירות שנחנטו מראש השנה עד שבט הוא שנאסרים אבל פירות הנחנטים לאחר שבט מותרים. והא דקתני המרכיב מיירי דנטעה לקמייתא לסייג ולקורות, שהראשונה פטורה מן הערלה והשניה חייבת. דתנן הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה. אבל אם אינה לסייג ולקורות, אי ילדה בזקנה הוא בטלה, כדאמרינן בפרק משוח מלחמה [סוטה מ"ג ע"ב] ילדה שסבכה בזקנה בטלה. ואי ילדה בילדה הוא, דין ילדה ראשונה יהבינן לה. והא דתניא בסיפרא בפרשת קדושים תהיו, ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב, איכא לפרושי כגון ילדה בזקנה או ילדה בילדה ונטעה לקמייתא לפירות, דאזלינן בתר קמייתא. ומבריך מיירי כגון שלא נפסקה הבריכה, אבל אם נפסקה נוהג בו ערלה, ומונה משעה שנפסקה. ואע"פ שכבר נקלטה ונשרשה מונה משעה שנפסקה. והכי איתא במסכת ערלה [פ"א מ"ה] דתנינן התם הבריכה שנפסקה והיא מליאה פירות, אם הוסיף במאתים אסור. משמע מהא דאע"פ שנקלטה ונתמלאה פירות מונה משעה שנפסקה. וכן כתב ה"ר משה בפרק י' בהלכות מעשר שני ונטע רבעי [הי"ח], וזהו לשונו, הרי שהבריך בד בארץ וצמח, והבריך בד אחר ממה שצמח בארץ וצמח וחזר והבריך מן השלישי אפילו הן מאה מעורין זה בזה, הואיל ולא נפסק מן העיקר הראשון הכל מותר. ואם נפסק מן עיקר הראשון מונה לכל משעה שנפסק. עד כאן לשון הרב ז"ל. והא דתנן במסכת ערלה [פ"א מ"ב] אילן העולה מאיליו חייב בערלה, ותנא בסיפרא [פ' קדושים] ונטעתם פרט לעולה מאיליו, לא קשיא מידי, דההיא דסיפרא בשנטעו לרבים, כלומר מההיא אמרינן ונטעתם שחייב פרט לעולה מאיליו שפטור. והכי איתא התם הנטוע לרבים חייב בערלה עלה לרבים מאיליו פטור מן הערלה. וצ"ע אם עלה מאליו ליחיד אם הוא חייב, עד כאן. ונראה ודאי שחייב, מהא דתנן במסכת ערלה כדאייתינן לעיל. ואפשר דהוא מדרבנן ואע"ג דלא קרינן ביה ונטעתם כיון דעלה ליחיד דאתי למטעי. ופרק כל שעה [פסחים כ"ג ע"א] נמי משמע כדכתבינן לעיל דנטוע לרבים חייב.
תניא בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו אבות בתשרי מתו אבות. בפסח נולד יצחק בר"ה נפקדה שרה רחל וחנה. בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין. בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים. בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל.
<h2>דף יב:</h2>
לנדרים למאי הילכתא, לכדתניא המודר הנאה מחבירו לשנה מונה שנים עשר חודש מיום ליום, ואם אמר לשנה זו אפילו לא עמד אלא בעשרים ותשעה באלול כיון שהגיע אחד בתשרי עלתה לו שנה, ואפילו למ"ד יום אחד בשנה אינו חשוב שנה הכא לצעורי נפשיה קביל עליה והא איצטער. ואימא ניסן, בנדרים הלך אחר לשון בני אדם.
<h2>דף טז.</h2>
בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, פירוש כבני אימרנא, אי נמי כמעלת בית חורון. שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, פירוש בעת שהא-ל יתעלה היה יוצר יחד לבם, וזהו ראש השנה, אז הוא מבין אל כל מעשיהם. וסמך הוא לעיקר הקבלה. ובחג נדונין על המים. תבואה שארע בה קרי או אונס קודם הפסח נדונת לשעבר, לאחר הפסח נדון להבא. אדם שארע בו קרי או אונס קודם יום הכפורים נדון לשעבר, אחר יום הכפורים נדון להבא. ש"מ תרי דיני מתדנא, פירוש התבואה הנזרעת קודם הפסח. ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, מפני שעצרת זמן [פירות] אילן, אמר הקב"ה הקריבו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות שבאילן, פירוש ואתיא כמ"ד [סנהדרין ע' ע"ב] עץ הדעת שאכל אדם הראשון חטה היתה. ואפשר לומר כי מאחר שהביאו עומר מן השעורים על פירות הארץ, צוה שיביאו מן החטים שהם מבחר כל הפירות, על פירות האילן, ואע"פ שאינן מן האילן כיון שהם משובחים ונבחרים מן הכל ואשתנו לעלויא הרי הקרבן הוא יותר טוב ונבחר. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג, מפני שחג זמן גשמי שנה הוא, אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיבוא זכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר. ירושלמי [פ"ד ה"ח] בכל הקרבנות כתיב והקרבתם ובראש השנה כתיב ועשיתם, אמר הקב"ה כיון שנכנסתם בדין לפני בראש השנה ויצאתם בשלום מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה. בכל הקרבנות כתיב חטאת ובעצרת אין כתיב חטאת, אמר להם הקב"ה מכיון שקבלתם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם. למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. למה תוקעין ומריעין בראש השנה כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן.
<h2>דף טז:</h2>
כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה, מאי טעמא, דלא איערבב שטן. ומפרשי רבוותא דאיעכב משום פשיעותא. אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר כי שמע אלקים את קול הנער באשר הוא שם. שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם, אלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו, שכל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה, שנאמר ותאמר שרי אל אברהם חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך וגו', וכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. והני מילי דאיכא דיינא בארעא [ב"ק צ"א ע"א]. ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם ואלו הן צדקה צעקה שנוי השם ושנוי מעשה, ויש אומרים אף שנוי מקום. חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו לא חודש ולא שבת, מכלל דבחדש ושבת אבעי (ליה) [לה] למיזל.
שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. ספרים על דרך משל שאין שכחה לפניו. אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים ואחד של בינוניים. של צדיקים גמורים נכתבים לחיים. כתב הראב"ד לחיי שני הדור, וכן למיתה לקצור שניו הראויין לפי שני הדור הן כרת הן מיתה. ושל רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. ושל בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה. תנן התם בקידושין פרק קמא [ל"ט ע"ב], כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ושנותיו ונוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו ושנותיו ואינו נוחל את הארץ. והכי קאמר כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבין לו וכו'.
תנו רבנן לעולם יראה אדם את עצמו כאילו הוא חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שחטא זה איבד ממנו טובה הרבה. לפי שהעולם נדון אחר רובו והיחיד נדון אחר רובו, לפיכך צריך אדם שיראה את עצמו כאילו כל העולם תלוי עליו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו וכל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו וכל העולם לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שחטא זה איבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה. אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד כל הראשונות שנאמר צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו. ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום רשעו שנאמר ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו ונהוי כמחצה זכאי ומחצה חייב בתוהא על הראשונות.
שלש כתות ליום הדין, פי' לתחיית המתים, אחת של צדיקים גמורים ואחת של רשעים גמורים ואחת של בינוניים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי העולם הבא. רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם שנאמר ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. בינונים שעונותיהם וזכיותיהם שקולים ויש בכלל עונותיהם עון פושעי ישראל בגופן, ומאי היא קרקפתא דלא מנח תפלין מעולם נדונין לגיהנם ומצפצפין ועולין דכתיב והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב. פירוש שנמנע דרך אפקרותא ופריקת עול המצוה, אבל אם נמנע ליראת קדושת המצוה אינו נענש [על] כך, כדאשכחן בירושלמי [ברכות פ"ב ה"ב] דרבי יוחנן לא הוה מנח להו אלא בתלת יומי בתר חולי שחולי ממרק והוא נקי [מ]עונות, וסמיך ליה מקרא הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי המעטריכי חסד ורחמים. וסבירא ליה דצריכין גוף נקי אף מעבירות קאמר. ולסברתו צריך לפרש מה שאמר בגמרא [שבת מ"ט ע"א] שלא יפיח בהם ולא יישן בהם, רבותא קאמר דאפילו מדברים שהם טבע העולם וצורך וחייב אדם לעשותם בעת הצורך לבריאות גופו, יזהר בהן בעודן עליו לכבוד המצוה וקדושתה. אבל כל שכן שלא יהיו עבירות בידו והרהורי עבירה ואיסור, שהם הטומאה הגדולה והקשה טומאת הגוף והנפש, והנקיות מהם הוא הנקיות הגדול והעיקר. וצריך שאם היו עליו שיסירם ממנו, ויקבל שלא לשוב בהם ליראת השם. ואז יקבל עליו עול מלכות שמים שלימה בקבלו עול מצותיו ויראתו. ובלתי זה אינה שלמה. אבל אם אין בכלל עונותיהם עון פושעי ישראל בגופם, והם בינונים, עליהם אמר הכתוב ורב חסד מטה כלפי חסד, ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע י"י. ועליהם נאמרה כל הפרשה דלותי ולי יהושיע וגו'. אבל [אותן] שעונותיהם מרובים מזכיותיהם ובכללן עון פושעי ישראל בגופן, והם עוברי עבירות כגון עריות, יורדין לגיהנם ונדונין שם כל שנים עשר חדש, לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים שנאמר ועשותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. אבל המינין והמשומדים והמסורות והאפיקורסין ושכפרו בתחיית המתים ושפרשו מדרכי הצבור ושנתנו חתיתם בארץ החיים, והם הפרנסים המטילין אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים, ושחטאו ושהחטיאו את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחביריו, יורדין לגיהנם ונדונים שם לדורי דורות שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר.
<h2>דף יז.</h2>
כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן ת"ח שנאמר לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב. נושא עון ופשע מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה, פירוש אדם ישר ותמים בדרכיו אם נכשל בחטא ועדיין לא בא חטא על ידו, אותו החטא אין הקב"ה כותבו עליו אלא מעבירו, וכך מדתו של הקב"ה שלא לחייבן בתחלה, שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. ועון עצמו אינו נמחק, דאי איכא רובא עונות מחשב בהדייהו, פירושא אחרינא לגאון, הא מילתא קיימא באדם ירא שמים שהוא קבוע בעשיית מצוה ושומר חמורות, ובעתים חוטא בקלות. מדת הקב"ה עמו שהוא מעביר ראשון ראשון ומוחלו, ובתורת צדיקים הוא. ועון עצמו אינו נמחק, אלא תלוי ועומד עד שעה שימות. ובאותה שעה מחשבין אם זכיותיו מרובין מאותן עונות, הרי עברו ראשון ראשון עונותיו ואינן חשובים עליו, וכאילו לא עשאן דומה. אבל אם גברו אותן עונות ונמצאו מעשיו כולם כשהן מצטרפין ונשקלין זה עם זה רובן חובות, הרי כל אחד ואחד נחשב. וזו היא המדה המנויה בדרכי י"י. וזו היא מדה ששית משלש עשרה מדות שבפרשת ויעבור, ורב חסד, רב חסד מטה כלפי חסד. ופירוש מעביר. וקיימא [לן] דהני מילי כולהו בזמן שמת בלא תשובה. אבל אם מת בתשובה אין מזכירין לו שום עונות שנאמר ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו. אלא הקב"ה מוחל לו על כל עונותיו ונותנו במחיצתן של צדיקים. פירש בירושלמי שצריך שיקבל עליו בשעת תשובה שלא ישוב עוד בחטא. וכן נראה שאם לא יקבל בעצמו שלא ישוב עוד בו הרי אין זו תשובה אם עדיין דעתו לשוב בחטא. והרי הוא כמי שיש בידו שרץ וטובל. שלא עלתה לו טבילה כדאיתא בהלכות יומא [פ"ו ע"ב]. כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנאמר נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון למי שעובר על פשע.
<h2>דף יז:</h2>
ויעבור י"י על פניו ויקרא, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה למשה בסיני ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין עשה לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. פירוש במראה הנבואה נראה לו כאילו נתעטף כשליח צבור. ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאין חוזרות ריקם שנאמר הנה אנכי כורת ברית. לדעת הגאון שכתבנו למעלה, שאמר כי ורב חסד הוא מדה ששית, יש לומר שאין השם הראשון של יוד הא ואו הא מן המנין. וצריך לפרש כי נוצר חסד הוא מדה אחת לאלפים מדה אחרת. וכמו שאמרו במסכת סוטה [ל"א ע"א] כתיב לאלפים וכתיב לאלף דור, כאן לעושין מאהבה כאן לעושין מיראה. אך רש"י כתב ששני שמות הן שתי מדות רחמים, אחת קודם שיחטא האדם ואחת לאחר שיחטא וישוב. ושמעתי בשם רבינו תם שהביא ראיה לזה מן המכילתא, שכתוב שם כתיב ותאמר ציון עזבני י"י והשם שכחני, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה אותן שתי מדות שיש לך שנתת לי בסיני היאך עזבתם היאך שכחתם. ובדרשות הארכתי בביאור הי"ג מדות ופירושן.
גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר ושב ורפא לו, איזהו דבר שצריך רפואה, הוי אומר זה גזר דין. והני מילי גזר דין דצבור אבל גזר דין דיחיד לא מיקרע, דתניא השב בנתיים מוחלין לו לא שב בנתיים אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין מוחלין לו, ואוקימנא הא מילתא ביחיד. וגזר דין דצבור שיש עמו שבועה לא מיקרע דכתיב כבסי מרעה לבך ירושלים למען תושעי, וכתוב אחד אומר כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני, ואוקימנא כאן בגזר דין שיש עמו שבועה כאן בגזר דין שאין עמו שבועה, כדאמרינן מניין לגזר דין שיש עמו שבועה דלא מיקרע דכתיב לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון מבית עלי בזבח ובמנחה עד עולם ודייקינן בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בדברי תורה ובגמילות חסדים. ומכל מקום יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. כתיב מי כי"י אלקינו בכל קראינו אליו וכתוב אחד אומר דרשו י"י בהמצאו וגו'. התם ביחיד. ביחיד אימת אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ועד יום הכפורים.
<h2>דף יח.</h2>
על ששה חדשים שלוחים יוצאים על ניסן מפני הפסח ועל אב מפני התענית ועל אלול מפני ראש השנה ועל תשרי מפני תקנת המועדות ועל כסלו מפני חנוכה ועל אדר מפני הפורים, וכשבית המקדש קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן.
<h2>דף יח:</h2>
והלכתא בטלה מגלת תענית והני מילי בשאר יומי אבל בחנוכה ופורים לא בטלה. וכל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי, גזירה ניסן אטו תשרי. מאי דכתיב כה אמר י"י צום הרביעי וכו' בפרק בתרא דתענית [כ"ט ע"ב] ביארנוהו.
<h2>דף כב.</h2>
ואלו הן הפסולין לעדות המשחק בקוביא והמלוה ברבית וסוחרי שביעית ועבדים, זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הן אינן כשרין לה. ודייקינן הא אשה כשירה לה הן כשירין לה, זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה. והא דקתני משחק בקוביא, בשאין לו אומנות אלא הוא, אבל יש לו אומנות שלא הוא כשר דכל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא. הכי אסיקנא במסכת סנהדרין בפרק זה בורר [כ"ד ע"ב], ע"כ.
<h2>דף כה:</h2>
כתוב בהשלמה. שמעתא דעד נעשה דיין והכי סלקא בפרק האשה שנתארמלה [כתובות כ"א ע"ב], היכא דראוה ביום לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה. היכא דראוהו בלילה נמי למחר נעשים דיינים אפילו בדאורייתא אותן שראוהו בלילה, ובלבד שיעידו לפניהם אחרים או הן עצמן או מקצתן והאחרים יעשו דיינין. אבל לאחר שהעידו, בדאורייתא אין עד נעשה דיין. בדרבנן כגון קיום שטרות אפילו לאחר שהעידו עד נעשה דיין. עד כאן.
<h2>דף כו.</h2>
כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן, פירוש דיעבד. ואפילו של יעל פשוט, ואע"פ שמצות שופר בכפופין כדכתבינן לקמן [כ"ו ע"ב]. כך דעת הראב"ד [בהשגות על הרמב"ם הלכ' שופר פ"א ה"א]. אך הר"ם [שם] כתב דכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבשים. וכתב שופר שתוקעין בו בראש השנה הוא קרן הכבשים הכפוף. ונראה שדעת הרב דודי נ"ע דלעיכובא נמי בעינן כפוף, כדעת הר"ם. אבל הוא מתיר של עז ושל תייש נמי אם הן כפופין, חוץ משל פרה אע"פ שהוא כפוף. ונראה כי דעת הר"ם הוא דמדבעינן כפופין, כפופין דמעיקרא בעינן, שיהיו בטבע יצירתן כפופין, והם מן הכבשים לבד.
<h2>דף כו:</h2>
שופר של ראש השנה פיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות משני צדדין, ושופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר. בד"א במקדש, אבל בגבולין מקום שיש שופר אין חצוצרות, חצוצרות אין שופר. מאי קראה בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך י"י, לפני המלך י"י הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא לא.
שוה היובל לראש השנה לתקיעות ולברכות. שופר של ראש השנה ושל יום הכפורים בכפופין. פירש הראב"ד [בהשגות על הרמב"ם הלכ' שופר פ"א ה"א] למצוה, אבל אם תקע בשל יעלים יצא. ובהשלמה פירש דאפשר דאפילו לעיכובא קאמר, וכן דעת הר"ם [שם].
<h2>דף כז.</h2>
דבק שברי שופרות פסול. פירש ה"ר יהונתן דהיכא שבשבר העליון איכא שיעור תקיעה כשר, לפי שהתחתון לא יזיק לעליון. וזה אינו נראה, דמכל מקום תחלת העברת הקול הוא בשבר הקטן שהוא פסול, והוי כצפהו זהב במקום הנחת פה שהוא פסול. ואפשר שמן הצד שבו הפה קאמר הרב, והוא קרי עליון. ואפילו הכי נראה דפסול, דקיימא לן הוסיף עליו כל שהו בין במינו בין שלא במינו פסול, ויש לתרץ לדעתו, שהוא מפרש הוסיף עליו בשלא היה בו שיעור תקיעה, אבל אם היה בו שיעור תקיעה כשר. ואינו נראה, כמו שנבאר בסמוך.
<h2>דף כז:</h2>
היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגלה, אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. ואע"פ שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו, ירושלמי [פ"ג ה"ז] לא אמרן אלא עובר, אבל עומד חזקה כיון. נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע, נתכוין משמיע ולא נתכוין שומע לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע. דמשמיע נמי בעי כונה, כלומר אע"פ שנתכוין להוציא עצמו ידי חובתו אין חבירו השומע תקיעתו יצא ידי חובתו אלא עד שיתכוין התוקע להשמיע תקיעתו. והני מילי ביחיד, אבל שליח צבור כיון דדעתיה אכולי עלמא לא בעינן עד דמכוין ליה גופיה כדאמרינן לעיל היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. ודוקא כונה לשמוע הוא דבעינן וכן כונה להשמיע, אבל כונה לצאת או להוציא לא בעינן, דקיימא לן מצות אין צריכות כונה, כלומר לצאת. וכן נמי אמרינן גבי מצה כפאוהו פרסיים ואכל מצה בלילי הפסח יצא. ודוקא כפאוהו פרסיים, אבל כפאו שד לא יצא, דתניא עתים חלים עתים שוטה, כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו, כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו.
היה ארוך וקצרו כשר. גרדו בין מבפנים בין מבחוץ והעמידו על גילדו כשר. צפהו זהב במקום הנחת פה פסול, דהוי חציצה. ואע"ג דגבי לולב אמרינן [סוכה ל"ז ע"א] כל לנאותו אינו חוצץ, הכא לאו מקום נוי הוא בשעת עשיית המצוה, שהרי הכל מכוסה בפיו כשתוקע, ובטלה דעתו אצל כל אדם, אבל בלולב אפילו כשיאחזנו אפשר שיראה מקצתו או כולו ודרך נוי הוא. שלא במקום הנחת פה כשר. פירש בתוס' בפה הרחב על שפתו, שאינו לא מבפנים ולא מבחוץ. וה"ר יהונתן פירש אפילו מבפנים, אלא שהוא דבר מועט. אבל כשצפהו מבפנים כולו או צפוי מרובה, קול זהב הוא ומפסיל. ובכל זה יש להחמיר. עוד יש לפרש שלא במקום הנחת פה, כלומר מבחוץ וכשר. ואתא לאשמועינן דליכא חששא לנשתנה קולו בצפה פיו מבחוץ לחודיה. אבל כשצפהו כולו או רובו צריך לחוש, אם נשתנה קולו פסול, אם לאו כשר.
נתן שופר בתוך שופר ותקע בו, אם קול פנימי שמע יצא, אם קול חיצון שמע לא יצא. ומפרש בירושלמי [פ"ג ה"ז] מפני שבטל חללו של חיצון.
הפכו ותקע בו לא יצא. ולא תימא דאפכיה ככיתונא בלחוד, אלא אפילו הרחיב את הקצר וקצר את הרחב. מאי טעמא דאמר קרא והעברת שופר תרועה, דרך העברתו בעינן. כך גריס רי"ף. ובגמרא שלנו לא גרסינן בלחוד, פירוש אלא לא תימא דאפכיה ככיתונא. ויש לפרש לא תימא דפסול היכא דאפכיה ככיתונא, דהתם ודאי כשר הוא, כיון דתוקע מצד הקצר, ודרך העברתו מקרי. אלא היכא אמרינן דפסול הרחיב את הקצר וקצר את הרחב. ובירושלמי מביא סמך, מן המצר קראתי י-ה. ועוד שם מה בין גרדו להפכו, זה בטל חללו וזה לא בטל חללו. משמע דהפכו פסול. והוא סיוע לדעת הרי"ף. וכן ראוי להחמיר.
הוסיף עליו כל שהו בין במינו בין שלא במינו פסול. יש מפרשים דמיירי שלא היה בו שיעור שופר, והוסיף עליו והשלימו לשיעור, ולפיכך פסול. ולפירוש זה נראה שאם היה בו שיעור שופר אע"פ שהוסיף עליו הרי זה כשר. ומיהו מכל מקום צריך שיהיה התוספת לצד הרחב, שלא יהיה לצד הקצר, דבמקום הנחת הפה פוסל כל תוספת, כמו שפירשנו בצפהו זהב במקום הנחת פה שפסול. ולהאי פירושא קשיא לן אם כן היינו דבק שברי שופרות שפסול, ומאי קמ"ל זימנא אחריתי. ועוד הוסיף עליו סתמא קאמר, דמשמע אע"פ שיש בו כשיעור. משום הכי נראה לפרש הוסיף עליו כל שהו פסול אע"פ שהיה בו שיעור שופר מתחלה. והטעם משום דמחזי כשנים ושלשה שופרות, ואפילו הוי אותו תוספת לצד הרחב שאינו מפסיק בינו לבין השופר. ולא דמי לצפהו זהב שלא במקום הנחת פה דכשר, דהתם הצפוי אינו נראה כתוספת ואינו עשוי אלא לנוי בעלמא. אבל הכא שהוסיף עליו הוי פסול, דשופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות. ולא דמי לשופר שנסדק לרחבו דאם נשתייר בו כשיעור כשר, משום דהתם הכל שופר אחד, ולא הוסיף עליו שום תוספת. והילכך אע"פ שנסדק כיון שאילו ינטל ישתייר כשיעור הרי זה כשר. כן נראה שהוא דעת הרי"ף והר"ם [פ"א ה"ו] שהביאו הלשון כפשוטו ולא ביארו עליו דבר. אך ה"ר יהונתן פירש כפירוש ראשון.
ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. והני מילי שסתמו במינו. והוא שנשתייר רובו, יש מפרשים רוב אורך שיעור הכשרו, ויש מפרשים רוב הקיפו. אבל שלא במינו אפילו נשתייר רובו פסול, יש מפרשים אם מעכב את התקיעה כלומר שעכשו הסתימה מעכבת התקיעה שאינה כמות שהיתה מתחלה. והילכך לא מיקרי קול שופר בלחוד, שהרי יש בו קול הסתימה ופסול. ובירושלמי [פ"ג ה"ו] מפרש כיני מתניתא אם היה מעכב את התקיעה פסול. נראה לפי הירושלמי לפרש שהנקב היה מעכב את התקיעה מתחלה קודם שנסתם, והילכך עתה כשתקע בו הרי יש בזה קול הסתימה ופסול. וכתב הראב"ד [בהשגות על הרמב"ם פ"א ה"ה] וזה לשונו, והעיכוב שאמר לא עיכוב לגמרי אלא אפילו פגמו. ושם פירשו שאם לא סתמו והניחו פגום כשר שכל הקולות כשרין בשופר. אך הר"ם [פ"א ה"ה] נראה שפירש בענין אחר. וביארנו בדרשות.
שופר שנסדק ודבקו פסול. ודוקא לארכו, אבל לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר ואם לאו פסול. יש מפרשים אפילו נסדק כל שהו. ויש מפרשים רוב הקיפו. וכמה שיעור תקיעה כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. לדעת הר"ם [הל' שופר פ"א ה"ה] והרי"ף נראה, כיון דסתמא קאמר, לא שנא מלמעלה או מלמטה כשר. ולא דמי להוסיף עליו כל שהו שהוא פסול, דהתם הוא תוספת, אבל הכא הוא השופר עצמו. ואע"ג דחשבינן ליה כאילו נכרת ממקום הסדק, הני מילי לענין שצריך שישתייר בו שיעור. אבל אם נשתייר בו שיעור כשר. וכן כתב הרב בעל העתים והרי"ץ אבן גיאת.
היה קולו דק או עבה או צרור כשר, שכל הקולות כשרין לשופר. קדחו בזכרותו ותקע בו יצא, דמין במינו אינו חוצץ. התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא. ולא שנו אלא לאותן העומדים על שפת הבור, אבל אותן העומדים בבור יצאו.
שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה על שפת הבור יצא. מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצתה לאחר שיעלה עמוד השחר לא יצא. ואוקימנא בתוקע ועולה לנפשיה דהוה ליה כולא תקיעה בחיובא, אבל לאותן העומדים על שפת הבור אם שמעו מקצת תקיעה בבור ומקצתה על שפת הבור, פירוש כגון ששמעו על שפת הבור קול הברה, לא יצאו, דסוף תקיעה בלא תחלת תקיעה ותחלת תקיעה בלא סוף תקיעה לא יצא, והכי מוכח בירושלמי [פ"ג ה"ג].
<h2>דף כח.</h2>
שופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא, מצות לאו ליהנות ניתנו. ודוקא בע"ז דגוי, אבל בע"ז דישראל כיון דלית ליה תקנה בבטול כתותי מכתת שיעוריה ואם תקע לא יצא. וכן נמי אמרינן בפרק לולב הגזול [סוכה ל"א ע"ב] של אשרה פסול, ומוקמינן באשרה דמשה דכתותי מכתת שיעורה. ובפרק מצות חליצה [יבמות ק"ג ע"ב] נמי אמרינן סנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה, של תקרובת ע"ז חלצה חליצתה פסולה. וטעמא דמילתא משום דתקרובת ע"ז לית לה בטול ואפילו ביד גוי. ומיירי כגון שקצע הסנדל מתחלה לכך, דהוה ליה כעין זביחה, דאי לאו הכי לא מיתסרא תקרובת ע"ז אם אינה כעין פנים. הכי איתא במסכת ע"ז פרק ר' ישמעאל [נ' ע"א], השלמה. המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו שופר של מצוה. והמודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. והמודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה.
והתוקע לשיר לא יצא. ואיכא דאמרי לשד, כלומר שתוקע להבריח השד מן האדם שנבעת ממנו. וכל שכן היכא דקא מנבח נבוחי, שאינו מכוין לשום תקיעה בעולם. וכן נמי השומע אם לא נתכוין לשמוע שום תקיעה אלא כסבור חמור בעלמא הוא לא יצא, ואע"פ שהתוקע היה תוקע לשום תקיעה של מצוה. וכן נמי בקרית שמע ומגלה אם היה קורא להגיה לא יצא, שאינו מתכוין לשום קריאה בעולם. אבל אם היה מתכוין לקרות אע"פ שלא נתכוין לצאת יצא, דלצאת לא בעי כונה. אבל לעבור, בזמנו לא בעי כונה, שלא בזמנו בעי כונה. דאי שלא בזמנו לא בעי כונה, הישן בשמיני בסוכה ילקה. אלא כיון דלאו זמנו הוא, והוא אינו מתכוין לעבור על בל תוסיף שרי. ותימה הוא על הר"ם שכתב גבי שופר [פ"ב ה"ד] דבעינן כונה לצאת, וגבי מצה כתב [הלכ' חמץ ומצה פ"ו ה"ג] דלא בעינן כונה לצאת. ונראה לתרץ כי דעת הרב דלענין אכילה לא בעינן כונה לצאת, שהרי נהנה גרונו ומעיו, וכדאמרינן גבי שבת [סנהדרין ס"ב ע"ב] דמתעסק פטור וגבי חלב ועריות חייב שכבר נהנה. אבל לשאר מצות בעינן כונה לצאת. וכן מצאתי שכתב הראב"ד במה שהשיג על המאור בענין זה. עוד כתב הר"ם בפרק ב' המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו, וכן השומע מן המתעסק לא יצא.
<h2>דף כט.</h2>
חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן. זה הכלל כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. ומי שהוא עתים חלים עתים שוטה, כשהוא חלים הרי הוא כחלים לכל דבריו, וכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו, כדכתבינן לעיל. וכן כתוב בהלכות ה"ר יצחק אבן גיאת.
הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים טומטום ואנדרוגינוס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין. אנדרוגינוס מוציא את מינו משום דבריה בפני עצמו הוא, וכן פסק הר"ם [פ"ב ה"ב] וההשלמה. אך הראב"ד נראה שמפקפק בזה בהגהותיו. אבל לא את שאינו מינו, אנדרוגינוס פירוש שחציו זכר וחציו נקבה. טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, פירוש משום דדלמא חד נקבה וחד זכר. מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, ואף לעצמו אינו מוציא משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות. ואפילו למשנה אחרונה דאמרו דמשום תקון העולם כופין את רבו וכותב לו גט שחרור, כל כמה דלא שחרריה לא אתי צד עבדות דאית ביה דלית ליה חיובא מדאורייתא ומפיק לצד חירות דאית ליה חיובא מדאורייתא. אבל בראיה חייב לחומרא, דכיון דתקינו דכופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור אינו יכול לשעבד בו, וכמי שאין אלא אדון אחד דמי, דכתיב את פני האדון י"י, וכדדרשינן במסכת חגיגה [ד' ע"א]. השלמה.
כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא. ומינה ילפינן לכל ברכת הנהנין. וברכת הלחם של מצה שהיא המוציא וברכת היין של קידוש שהוא בורא פרי הגפן, אע"פ דברכת הנהנין היא, כיון דחובה היא מפיק, ואע"פ שיצא מוציא.
<h2>דף כט:</h2>
לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא אם כן אוכל עמהן, פירוש שאם אינו אוכל עמהן נמצא מוציא שם שמים לבטלה. אבל פורס לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות. בהלל ובמגלה אע"פ שיצא מוציא.
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד.
וטעמא מאי, הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגלה. ובלולב היינו טעמא שלא התקינו לנוטלו אחר חורבן בכל מקום שיש ב"ד, מפני שלולב אין האחד מוציא את חבירו [ו]איכא גזירה דרבה שמא יטלנו וכו', מה שאין כן בשופר שאחד מוציא את הרבים. ובזמן שבית המקדש קיים היינו טעמא שלולב דוחה את השבת בגבולין ושופר לא, משום דשופר לא ידעי' בגבולין אם היום יום טוב או מחר, ולא דחינן שבת מספק. ובמדינה נמי אע"פ שבירושלים יודעין שהיום הוקבע החודש, הרי יכולין לילך למקדש ולשמוע שם תקיעת שופר והאחד יוציא את כולן. וזה הטעם הוא הנכון. ומדברי הרב ר' משה [פ"ב ה"ח] נראה דמדינה קרי גבולין, אבל כל ירושלים דינה כמקדש. ומה שכתב הרי"ף במסכת מגלה [ד' ע"ב] דמשום דלא ידעינן לא דחינן שבת, הדין עמו, דאי הוה ידעינן לקבועא דירחא היה שופר דוחה שבת אף בגבולין, כדאיתא בפרק לולב וערבה [סוכה מ"ג ע"א] גבי לולב, שלא כדברי הרב בעל המאור. השלמה עד כאן.
<h2>דף ל.</h2>
ובפני ב"ד, לאפוקי שלא בפני ב"ד דלא. אין תוקעין אלא כל זמן שב"ד יושבין, פירוש ב"ד מומחין וקבועין שהם סמוכין בארץ, פירוש ליקרא בשם רבי. ואין תוקעין אלא בב"ד שקידשו את החודש, וכן כתב הר"ם [פ"ב ה"ט]. וצריך עיון מהרי"ף וההשלמה למה השמיטו זה.
<h2>דף לא:</h2>
ההיא אתתא דאזמנוה לדינא קמיה דאמימר מנהרדעא אזל אמימר למחוזא ולא אזלא בתריה כתב פתיחא עילוה. ואע"ג דתנן לא יהיו העדים הולכין אלא למקום הועד, הני מילי לענין עדות ראש חודש, דאם כן אתה מכשילן לעתיד לבא, אבל הכא עבד לוה לאיש מלוה.
<h2>דף לב.</h2>
סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכויות עם קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע, ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים. אין מזכירין מלכיות זכרונות ושופרות של פורענות, כגון ויזכור כי בשר המה. מלכיות כגון חי אני נאום י"י אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, ואע"ג דאמר רב נחמן כל כי האי רתחא לירתח רחמנא עלן ולפרוקינן, אפילו הכי כיון דברתחא אמרה אדכורי רתחא בריש שתא לאו אורח ארעא. שופר[ות] כגון תקעו שופר בגבעה חצוצרה ברמה. אבל אם בא לומר מלכיות זכרונות ושופרות של [פורענות של] אומות העולם אומר. מלכיות כגון י"י מלך ירגזו עמים, זכרונות כגון זכור י"י לבני אדום את יום ירושלים. שופרות כגון וי"י אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן וסמיך ליה י"י (אלקים) [צבאות] יגן עליהם. ואין מזכירין זכרון יחיד אפילו לטובה, [כגון זכרה לי אלקי לטובה], וכגון זכרני י"י ברצון עמך. פקדונות הרי הן כזכרונות, כגון וי"י פקד את שרה וכגון פקוד פקדתי אתכם, ונהגו עלמא למימר זכרונות. ומתחיל בתורה ומשלים בתורה, ואם השלים בנביא יצא. ואומר שלש מן התורה ושלש מן הנביאים ושלש מן הכתובים, דהוו להו תשע, ומשלים עשרה מן התורה. ואם אמר שלש מכולן יצא כנגד תורה נביאים וכתובים, ואמרי לה כנגד כהנים (נביאים) [לוויים] וישראל[ים]. וכן אם אמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך בין יחיד בין צבור. ומפרש בהשלמה שצריך שיאמר כמו כן ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר ובדברי קדשך כתוב לאמר. וקמ"ל דאע"ג דלא אמר המקראות עצמן יצא. ויש לפרש דכי אמרינן כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך אע"פ שלא יאמר מנביאים וכתובים כלום. וכן הוא דעת הר"ם [פ"ג ה"ח], אלא שהוא סובר שצריך שיאמר מקרא אחד של תורה. ולדידיה מפרשינן הכי, כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר ויאמר מקרא של תורה יצא. וקשיא לי להאי פירושא כי נראה שאין זה דעת חכמי המשנה. לכך נראה כפירוש ההשלמה. וותיקין היו משלימין אותה בתורה, ואע"ג דמלכיות תלתא בלחוד הויין, י"י ימלוך, י"י אלקיו עמו ותרועת מלך בו, ויהי בישורון מלך, ואנן בעינן עשר וליכא, כלומר דבעשירי ישלים בתורה. הא אוקימנא שמע ישראל י"י אלקינו [י"י אחד היינו] מלכות וידעת היום והשבות אל לבבך מלכות, אתה הראת לדעת מלכות.
<h2>דף לב:</h2>
העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע. כתב רבינו האיי מדקאמר השני מתקיע ולא אמר השני תוקע, אלמא אין לשליח צבור לתקוע בתוך תפלתו.
ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל. מדקאמר ובשעת ההלל מכלל דבראש השנה ליכא הלל. מאי טעמא, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים, אמר להם אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפני וישראל אומרין שירה.
שופר של ראש השנה אין מפקחין עליו את הגל ואין מעבירין עליו את התחום ולא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ואין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום לא תעשה.
מאי טעמא יו"ט עשה ול"ת הוא ושופר עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. והאי טעמא לרוחא דמילתא הוא, דהא כל הני מכשירי מצוה נינהו, ומכשירי מצוה אין דוחין לא את שבת ולא את יום טוב, דהא אמרינן בכמה דוכתי [שבת קל"ב ע"ב, ביצה ח' ע"ב] אימר דאמרינן אתי עשה ולדחי לא תעשה (ועשה) כגון מילה בצרעת אי נמי סדין בציצית, דבעידנא דקא מיעקר לאו מיקיים עשה, אבל הכא בעידנא דקא מיעקרי לאו לא מיקיים עשה. והילכך אפילו שבות לא דחינן.
<h2>דף לג.</h2>
משום שבות סכינא, פירוש שאינו עומד אלא לחתוך לחם ואינו מלאכת מחשבת. משום לא תעשה מגלא, שעומד לכך ומעשה אומן הוא.
אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין כדי לצחצחו מותר. אבל מי רגלים אסור מפני הכבוד.
ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע, וכן הנשים, דקיימא לן נשים סומכות רשות. והוא הדין לברכה שמברכות על מצות עשה שהזמן גרמא. כך כתבו חכמי צרפת. וכך העיד ה"ר בעל המאור בשם חכמי לוניל. וכן דעת הרב דודי נ"ר והרב אביו. והביאו קצת ראיה לדבריהם מהא דגרסינן פרק החובל [ב"ק פ"ז ע"א]. ומיהו הראב"ד כתב להחמיר, שאין להן לברך.
ומתעסקין בהן כדי שילמדו ואפילו בשבת. והני מילי בקטן שהגיע לחנוך, אבל בקטן שלא הגיע לחנוך ביום טוב אין בשבת לא. וכתב הרי"ף ואית דאמרי איפכא, ונראה דכיון דמספקא לן אסור להתעסק בהן בשבת בין הגיע לחנוך בין לא הגיע לחנוך, וכ"כ הר"ם [פ"ב ה"ז]. מיהו לפום מאי דגרסינן בערכין פרק קמא [ד' ע"ב] נראה דקטן שהגיע לחנוך חייב בתקיעת שופר. ומיניה קאמר במתניתין דאין מעכבין אותן מלתקוע בשבת ומתעסקין עמהן כדי שילמדו. והילכך אידך מתניתין דמוכחינן מינה דמעכבין את התינוקות וכו' מיירי בקטן שלא הגיע לחנוך. ותימה על הרי"ף איך כתב ואית דאמרי איפכא, דהא לא אפשר איפכא לפום מאי דגרסינן התם, כמו שכתבנו. ומיהו עדיין יש לבאר היכי מצינן לאוקומי הך דמעכבין בשלא הגיע לחנוך, והא קיימא לן [יבמות קי"ד ע"א] דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו. ואפשר לומר דהכא מיירי שהקטן תוקע לדעת אביו, דכסבור שטוב הוא לאביו כשהוא תוקע. ואז בית דין או אביו מצווין להפרישו. כתוב בהשלמה, הא דאמרינן מתעסקין בהן כדי שילמדו ואפילו בשבת, מסתברא לן שלא אמרו אלא בזמן שדוחה תקיעת שופר את השבת אבל בזמן הזה לא. ותימה הוא למה הוצרך לזה, דהא אמרינן בגמרא דמשוינן חלוק בין קטן שהגיע לחנוך לקטן שלא הגיע לחנוך וכו'. וצ"ע מהרב ר' משה [פ"ב ה"ז] שכתב ואין מעכבין וכו' בשבת שאינה של יום טוב. ויש מפרשים דדוקא קאמר בשבת שאינה של ראש השנה, אבל בשבת של ראש השנה לא, דאתי למטעי ולתקוע לשם חובה ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. ויש לומר דכי אמרינן ואין מעכבין את התינוקות בשבת שאינה של יום טוב, לרוחא דמילתא קאמר, כלומר אפילו בשבת שאינה של יום טוב וכל שכן בשבת של ראש השנה עצמו שמותר. אבל לפירוש ראשון קשה מאין לו לרב לחלוק בין שבת של יום טוב לשבת שאינה של יום טוב. וגזירה זו לא מצאנוה מן הגמרא. והר"ם אוסר בתינוקות שהגיעו לחינוך לתקוע בשבת. ונראה לומר הטעם, כי כמו שיש לחנכן ללמוד התקיעה, יש לחנכן להזהר מאיסור שבת. וכן נראה מהרי"ף שכתב ואית דאמרי איפכא, ולא הכריע על שני הפירושים, נראה שדעתו להחמיר. אבל הראב"ד מתיר בקטן שהגיע לחנוך לתקוע בשבת ולגדול להתעסק עמו כההיא דערכין. ובהשלמה כתוב לאסור בזמן הזה, כמו שכתבנו למעלה.
<h2>דף לג:</h2>
המברך יום ראש השנה על תקיעת שופר בתר ספר תורה והשיח ודבר קודם שיתקע על סדר ברכות גוערין בו, אבל אינו צריך לחזור ולברך, שהכל מצוה אחת הן, שהרי ההלל שמברכין קודם לקריאתו ואעפ"כ בין פרק לפרק פוסק ולא הוצרך לחזור ולברך. ולא דמי לתפלין דאמרינן [מנחות ל"ו ע"א] סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך, דהנהו שתי מצות נינהו, דתנן תפלה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד. ולא עוד אלא דלא הדר ומברך ההיא ברכה, אלא ברכה אחריתי הוא דמברך, דאמרינן לא סח מברך אחת סח מברך שתים, ואלו הן על תפלה של יד הוא אומר להניח תפלין ועל של ראש אומר במצות תפלין. מכל מקום קשה להסיח, דתניא סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמה. וכל שכן סח בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד. אלא שאינו חוזר ומברך שמצוה אחת הן כמו שכתבנו. כך שדרו ממתיבתא. וכן נמי כל הצבור חייבין שלא להשיח, שאין זה מברך לתקוע אלא לשמוע. כך כתב ה"ר יצחק אבן גיאת. וכן עיקר. וחכמי צרפת כתבו דאפילו לא סח מברך על התפלין שתי ברכות. ונהגי עלמא כמו שכתבנו על פי הגאונים ז"ל.
ויש לתת טעם למה מברכין לשמוע קול שופר ואין מברכין לתקוע או להריע, כמו שמברכין בחתימת ברכת התפלה בא"י שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים, וכמו שמברכין על מקרא מגלה. ויש מתרצים כי לכך אנו מברכין לשמוע, שאם מברך להריע לא משתמעא ליה תקיעה, ואם נברך לתקוע לא משתמע ליה תרועה. וזה אינו מספיק, שאם כן היאך אנו חותמין שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים. אלא משום דאיכא למימר דלישנא דקרא נקט דכתיב גבי ראש השנה זכרון תרועה ואע"פ שצריך תקיעה לפניה ולאחריה, הכי נמי נברך להריע משום לישנא דקרא דכתיב יום תרועה ומשתמעא תרועה כדינה בפשוטה לפניה ולאחריה. לכך נראה לתרץ דמצות תקיעת שופר בשמיעת האוזן היא עיקרה, שהרי חרש שמדבר ואינו שומע בודאי פטור ממנה, וכן אם תקע בלחש והריע בענין שלא שמע קול השופר לא יצא. אבל מצות מגלה בקריאה היא עיקרה, שהרי אם קרא ולא השמיע לאזנו יצא, וכן חרש שמדבר ואינו שומע חייב לקראה אם בקי בקריאתה, לכך מברכין על מקרא מגלה, ומשופר מברכין לשמוע שהשמיעה עיקר כמו שפירשנו. ומה שמברכין בקריאת מגלה בלשון על ובשופר בלמ"ד שמברכין לשמוע, מתבאר זה בפרק קמא דפסח ראשון [פסחים ז' ע"א].
סדר תקיעות שלש של שלש שלש. שיעור תקיעה כשלש תרועות, כלומר שיעור כל התקיעות שהן שש כשיעור התרועות שהן שלש, ונמצא שיעור תרועה כשתי תקיעות. וכן שיעור תרועה כשלשה שברים. ולהכי צריך למיעבד תרועה ושברים דכתיב יום תרועה יהיה לכם, ומתרגמינן יום יבבא, וגמרינן מאמיה דסיסרא דכתיב בעד החלון נשקפה ותייבב. ומספקא לן אי גנוחי גנח אי ילולי יליל.
תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. לפי דעת הר"ם [פ"ג ה"ד] אותה הארוכה שמשך עולה באחת. ולפי הירושלמי משמע שאינה עולה בכלום, דאמר התם [פ"ד ה"י] אפילו אחת אין בידו, לא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא. וכי אמרינן בגמרא שלנו אין בידו אלא אחת, מאותה ראשונה קאמר, אבל השניה לא כלום היא. כך הוא דעת ה"ר אב"ד. ולכאורה נראה שהירושלמי חולק עם הגמרא שלנו, שאין בידו אלא ראשונה הוה ליה למימר. ובכל מקום שהירושלמי חולק עם הבבלי לא נדחה תלמוד ערוך שלנו בשביל הירושלמי. לכך נראה כמו שכתב הר"ם.
תנו רבנן מנין שבשופר ת"ל והעברת שופר תרועה. אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין ת"ל בעשור לחודש [וגו'], שאין ת"ל בחודש השביעי מה ת"ל בחודש השביעי שיהיו כל תרועות של חודש שביעי כזו. ומנין שפשוטה לפניה, ת"ל והעברת שופר תרועה. ומנין שפשוטה לאחריה ת"ל תעבירו. אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין ת"ל בחודש השביעי שיהיו כל תרועות של חודש השביעי כזו. ומנין של שלש שלש ת"ל והעברת שופר תרועה זכרון תרועה יום תרועה. ומנין ליתן את האמור של זה בזה, ת"ל שביעי שביעי לגזירה שוה. הא כיצד שלש שהן תשע.
<h2>דף לד.</h2>
אתקין ר' אבהו בקסרי תקיעה ושלשה שברים תרועה ותקיעה, דילמא גנח ויליל. ודילמא גנוחי הוא ואתיא תרועה ומפסקא בין תקיעה לשלשה שברים. ומשנינן דהדר עביד בבא אחרינא תקיעה ושלשה שברים ותקיעה והדר עביד תקיעה ותרועה ותקיעה, דדילמא ילולי הוא ואתו שברים ומפסקי בין תקיעה לתרועה. וכי תימא דילמא יליל וגנח, והילכך נעביד נמי תרש"ת. ומשני סתמא דאיניש כי מתרע ביה מילתא ברישא מגנח והדר מילל. ואע"ג דקיימא לן [ל"ד ע"ב] שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, הני מילי דיעבד, אבל לכתחלה אין לו להפסיק, ולהכי עביד שלש סימנין אלו. ומיהו אי לא עביד אלא תשר"ת יצא בדיעבד, כדאמרינן דאע"ג דאיכא הפסק בתשע שעות ביום יצא. כך הוא דעת ההשלמה. והר"ם [פ"ג ה"ה] כתב דאע"ג דאמרינן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, צריך שישמע כולן על הסדר. וכן נראה מן הירושלמי דתניא התם תקיעות אפילו שמען כל היום יצא, והוא ששמען על הסדר, שתוקעין תשר"ת שלש פעמים ותוקעין תש"ת שלש פעמים ותוקעין תר"ת שלש פעמים. ונהגו העם לתקען כשהן יושבין, ומברכין עליהן ברכות התקיעה שהן לשמוע קול שופר ושהחיינו. ומפני שהצבור צריכין לשמוע התקיעות על סדר הברכות, לפיכך חוזרין ותוקעין על סדר ברכות תשר"ת פעם אחת ותש"ת פעם אחת ותר"ת פעם אחת. ובדין הוא שיהיו תוקעין אותן על סדר ברכות כדרך שתקעו כשהן יושבין, אלא כיון שהברכות אינן מעכבות את התקיעות הרי יצאו ידי חובתן באותן שתקעו כשהן יושבין ודי להן לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת על סדר ברכות פעם אחת שלא להטריח על הצבור, וכן פשט המנהג בכל ישראל. כתב רבינו האיי אל תחשבו בלבבכם כי בימי ר' אבהו נפל ספק בדבר זה, שהרי משניות קדמוניות אחת אומרת שלש יבבות במשנתינו ואחת אומרת שלש שברים, וקא אמרינן בה בהדיא אמר אביי בהא ודאי פליגי. וכך היה הדבר מימים קדמונים ומנהג בכל ישראל, מהם עושין תרועה יבבות קלות, ומהם עושין תרועה יבבות כבדות שהן שברים, ואלו יוצאין ידי חובתן ואלו יוצאין ידי חובתן, כי שברים כבדים תרועה הם ויבבות קלות תרועה הם. והיה הדבר נראה כחלוקה, ואע"פ שאינה חלוקה והרי התנאים כמו שאמרנו למעלה הללו שונים שיעור תרועה כשלש יבבות והללו שונים שיעור תרועה כשלשה שברים אלו משנתם כמנהגם ואלו משנתם כמנהגם, כלומר כי מתרעי בהו מילתא אלו מגנחין ואלו מיללין. וקאמר אביי בהא פליגי, ולא פלוגתא היא, ולא היו אלו ממעטין את אלו ואלו את אלו, אלא מר כי אתריה קא תני, וחכמים של אלו מודים כי שברים תרועה הם וחכמים של אלו מודים כי יבבות תרועה הם. וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו בה כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יראה ביניהם דבר שההדיוטות רואין אותה כחלוקה. עכ"ל רבינו האיי גאון ז"ל.
<h2>דף לד:</h2>
שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, מתשעה בני אדם כאחד לא יצא, פירוש דתרי קלי לא משתמעי. תקיעה מזה ותרועה מזה, בזה אחר זה יצא, ואפילו בסירוגין ואפילו כל היום כולו. וכן בהלל ובמגלה נמי אם שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש אלא קורא ממקום שפסק.
תקיעות אין מעכבות זו את זו ברכות אין מעכבות זו את זו, פירוש של תעניות אם לא שמען על הסדר ואם יתריעו קודם תקיעה אין אנו חוששין לזה ובלבד שיאמר כל שש מי שענה. אבל לא קאמר משמונה עשרה, דהתם ודאי צריך שיאמרן על הסדר כדמפרש במגלה [י"ז ע"ב]. תקיעות וברכות של ראש השנה ויום הכפורים מעכבות זו את זו, כדאמרינן אמר הקב"ה לישראל אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר.
מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים. פירוש תוקע השלשה סימנין, כמו שכתבנו למעלה. וטעמא דבירך ואחר כך נתמנה לו שופר, אבל אית ליה שופר מעיקרא, כי שמע להו על סדר ברכות שמע להו. והני מילי בחבר עיר, אבל ביחיד שומען על הסדר ושלא על סדר ברכות. תוספתא [פ"ב הי"ב], בין הקדים ברכות לתקיעות או תקיעות לברכות יצא. יחיד שלא תקע חבירו תוקע לו, ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו. נראה לומר דהני מילי במי שהוא בקי, שאין חבירו מוציאו. אבל מי שאינו בקי חבירו מברך לו, דהא קיימא לן [כ"ט ע"א] כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין, כמו שכתבנו למעלה. וכן כתב הראב"ד. והטעם בתפלה שאין הבקי יוצא [על] ידי אחר, דרחמי נינהו וכל חד וחד מבעי ליה למבעי רחמי אנפשיה.
מצוה בתוקעין יותר מן המברכין, כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין. ואע"ג דהא ודאי והא ספק, פירוש במקום שמברכין ודאי, ובמקום שתוקעין ספק אם יש להם שופר או מי שיתקע. והטעם מפני שהברכות דרבנן ותקיעות דאורייתא. בירושלמי פרק קמא דשבועות [ה"ד], העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה בשחרית אומר שבע, במוסף אומר תשע. מכאן ראיה למנהגנו שלא כדברי הרב בעל המאור שכתב אף בשחרית ובערבית חייב לומר תשע עד כאן.
<h2>דף לה.</h2>
ושליח צבור מוציא בראש השנה וביום הכפורים אף הבקי, משום דאוושי כולי עלמא ודילמא לא מצי מכוין דעתיה. אבל בשאר ימות השנה כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. ולמה שליח צבור יורד ומתפלל, כדי להוציא את שאינו בקי.
אסקינן בעירובין [מ' ע"א] שאינו צריך להזכיר של ראש חדש בראש השנה, ואע"ג דחלוקין במוספין, אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן. ונראה לפרש דהני מילי לענין חתימת הברכה כשחותם מקדש ישראל ויום הזכרון שאינו צריך להזכיר של ראש חדש. אבל במוסף כשהוא אומר את מוסף יום הזכרון הזה צריך שיאמר את מוספי יום החודש הזה ויום הזכרון הזה. כמו שכתוב במקרא מלבד עולת החודש וגו'. וכן נמצא כתוב בתפלות של ראש השנה שכתב ה"ר זרחיה מידו, ונסחא דוקא היא. ואומרין זמן בראש השנה וביום הכפורים, ואפילו אקרא חדתא אמרינן זמן. מיהו התם רשות הכא חובה. יש מפרשים אקרא חדתא רשות, אם ירצה לברך עליה זמן יברך, ומוכיחין מכאן לכל הני דאמרינן בברכות [נ"ד ע"א] דמברכין עלייהו זמן דרשות הוא ואינו חובה. ואפשר לפרש דכי אמרינן דרשות הוא, הני מילי שאינו צריך לחזר אחריהם, כגון אחר קרא חדתא או אחר כלים חדשים שיברך עליהם זמן, שאם ירצה לא יקנה מהם ולא יתחייב לברך. אבל אם קנה אותם ודאי חייב לברך עליהם זמן. אבל ביום טוב, על כרחו כשיבא הזמן חייב לברך עליו. והמחמיר תבא עליו ברכה.
לעולם יסדיר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל. והני מילי בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים ושל פרקים, אבל של [שאר] ימות השנה לא צריך. וכמה היא פרקים, משלשים יום ולהלן.
ועם שבשדות דאניסי ולא מצו אתו לבי כנישתא בראש השנה וביום הכפורים שליח צבור נמי מוציאן ידי חובתן. ואם בקיאין הן צריכין שיתפללו במקומן. אבל בעיר אין שליח צבור מוציאן ידי חובתן ואע"פ שאינן בקיאין אלא עד דאתו לבי כנישתא ושמעי משליחא דצבורא מתחלה ועד סוף. אבל בשאר ימות השנה אפילו עם שבשדות אין שליח צבור מוציאן ידי חובתן עד דאתו לבי כנישתא ושמעי מיניה מתחלה ועד סוף. ונראה לפרש הטעם, דבראש השנה ויום הכפורים נפישי ברכות ושליח צבור מאריך בתפלה הרבה, ומשום הכי אניסי שאינן יכולין להתעכב שם כל כך מפני שמור הפירות. אבל בשאר ימות השנה יכולין לבא ולשמוע ואחר כך יצאו למלאכתן. ונראה מדאמרינן בראש השנה וביום הכפורים דשליח צבור מוציא עם שבשדות משום דאניסי בשמירת הפירות ולא מצו למיתי, הכי נמי בשאר ימות השנה כשמעכבין תפלה בבית הכנסת כשיש לאדם אחד תרעומת על חבירו כפי שנהגו עכשו ורוב הקהל יוצאין למלאכתן שאינן יכולין להמתין כל כך ולאחר זמן שליח צבור יורד לפני התיבה ומתפלל שאפילו אין בבית הכנסת אלא בקיאין כיון דיש בקהל שאינן בקיאין שיצאו למלאכתן ששליח צבור מוציאן. דלא גרע עיכוב התפלה זמן מרובה מברכות של ראש השנה ויום הכפורים דאניסי דלא מצו למיתי. ואפילו נתפללו כל אותן שהם בבית הכנסת, והשליח צבור עצמו נתפלל, חוזר ומתפלל ואפילו קריאת שמע וברכות שלפניה ואחריה. ואינו צריך לדלג ברכת אהבת עולם ואמת ויציב, שהרי צריך הוא להוציא שאינו בקי, וקיימא לן [כ"ט ע"א] דכל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וכו' משום דברכת הנהנין הוא. ואין צריך לומר שאם יש בבית הכנסת מי שאינו בקי, שאז בודאי אין ספק שיש לו להתפלל על הסדר, ואין לו לדלג מן הברכות כלל ואע"פ שכבר נתפלל, שהרי צריך הוא להוציא את שאינו בקי. ומזה השיב רבינו דודי נ"ר שאין ספק בזה. וכך הוא דעתו. וגם אי אפשר שלא יהיה שם אף מן הבקיאין שלא נתכוין יפה, שמן הדין היה שיצטרך לחזור אם מובטח שיכוין לבו בפעם שניה, אלא שלא נהגו העולם בכך ואפשר שסומכין על מה שאמרו בירושלמי [ברכות פ"ד ה"ד] אמר רבי יוחנן מחזיקנא טיבו לרישאי דכי מטי מודים מנפשיה כרע. וכן שם דברים כיוצא בזה. וצריך שיוציאנו שליח צבור, ונפטר בזה ואע"פ שהוא בקי, כדאמרינן [ברכות ל' ע"א] במי שטעה ולא הזכיר של ראש חדש שאם הוא בצבור אין צריך לחזור כיון ששומעה משליח צבור. ואע"פ שהוא בקי שאין לו לכתחלה לסמוך עליו, בכי האי גונא בדיעבד יוצא ואינו חוזר.
תשובה לגאון. על שנהגו לומר זכרנו לחיים באבות. זה שאמרו אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות, הני מילי צרכי יחיד אבל צרכי צבור לא דהא עבודה כולה [צרכי] צבור הוא. ואפילו במקדש שהיו אומרים תרצה לפניך עבודתינו צורך [רבים] הוא. ואמר רב עמרם, בעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים משכימין בכל יום לבתי כנסיות לפני עלות עמוד השחר ומבקשים רחמים, ומתחיל שליח צבור תהלה לדוד, ואומרין אחריו, ועומד ואומר קדיש, ומתחיל תחנונים. ולאחר שמסיים אומר ואנחנו לא נדע ואומר קדיש.
ואומר בחתימה ודברך אמת וקיים לעד. ונראה לומר שזה רוצה לומר, לפי שאמר למעלה מזה מלוך על כל העולם בכבודך וכו' עד ויאמר כל אשר נשמה באפו י"י אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. ועל זה אומר ודברך אמת וקיים לעד, שהבטחנו כך בעתידת הגאולה, כמו שכתוב והיתה לי"י המלוכה, ונאמר והיה י"י למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד, ונאמר אז אהפך אל עמים [שפה ברורה] לקרא כולם בשם י"י וגו'. הרי שהבטיח בכמה מקומות. ולכך אנו מבקשים שיאמת אותה הבטחה שהבטיחנו, כי דברו אמת וקיים לעד. ובהגדה דרשו שעל אדם הראשון נאמר, שהבטיחו המקום שביום זה ירחם על זרעו בתשובה ויתנהג עמם במדת הרחמים. וזהו לשון המדרש [ויק"ר פ' אמור]. והדרש ידרש, אמנם על דרך פשט הענין הנכון הוא מה שפירשנו. בפרק קמא דברכות דין המלך הקדוש והמלך המשפט ביארנו שם. עד כאן.
גרסינן בפ"ק דמסכת ברכות [י"ב ע"ב], כל השנה כולה מתפלל אדם הא-ל הקדוש והא-ל המשפט. והרי"ף גריס ומלך אוהב צדקה ומשפט. חוץ מראש השנה ועד יום הכפורים שמתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט. [כתוב] בהלכות ה"ר יצחק אבן גיאת, אמר רב האיי גאון אם טעה בהמלך הקדוש (ואמר) [וב]המלך המשפט, אם לא סיים התפלה שפיר דמי לחזור. ואי סיים כיון שלא אמרו חכמים צריך לחזור ליכא כח לחיוביה. אך יש פוסקים שצריך לחזור כיון שטעה במטבע שתקנו חכמים. וכן נראה, ושם ביררנו עוד. ונהגו לומר מראש השנה ועד יום הכפורים זכרנו לחיים באבות ומי כמוך אב הרחמן בגבורות וזכור לחיים בהודאה ובספר חיים בשים שלום.
כתב רבינו האיי ולהתענות בשני ימים טובים של ראש השנה, כך אנו רואים, יפה שלא להתענות, שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים בראש השנה, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים. וכן בשבת שובה אין אנו רואים שיתענה אדם, שהרי תשעה באב, שהיא תענית חמורה לא ראו לקבעה בשבת, אלא דחו אותה. ואפילו בשבת להשלים תענית שמערב שבת נסתפק בכמה דורות עד שנחתכה ההלכה מתענה ומשלים [ערובין מ"א ע"א]. ואם להשלים בשבת כך, היאך נאמר שתענית נדבה בשבת שפיר דמיא. הילכך אל תעשו כך. ולדעת זו אנו נוטים ועושים. שעשרת ימים אלו ימי תשובה מיקרו, ימי צום לא מקרו. ומעיקרא כי דרוש רבנן דרשו י"י בהמצאו אלו עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, לאו למיקבעינהו בתענית, אלא להתנפל ולהתחנן ולהתודות ולהתפלל ולעמוד בתחנונים ולחזור בתשובה. וכי ההיא דאמרינן השב בנתים מוחלין לו וכו'. ואין דוחין עונג שבת ושמחת יום טוב הקבועין מן התורה מפני תענית נדבה. ושבת לא הותרה אלא לתענית חלום בלבד משום צערא דגופא. וקיימא לן כר' יהושע בשמחת יום טוב דאמר מצוה. וההיא דמר בריה דרבנא [פסחים ס"ח ע"ב] דהוה יתיב בתעניתא כולה שתא בר מיומא דעצרת ופוריא ומעלי יומא דכפורי, ליכא למסמך עליה, דלאו כהלכתא עביד. עד כאן. ובירושלמי במסכת תענית [פ"ב הי"ב], בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וחולו של מועד וראשי חדשים וחנוכה ופורים. ובמסכת יומא [פ"א ע"א] גרסינן שאינו ענוי נוהג בשבתות וימים טובים. עוד כתב רבינו האיי גאון, אומרין צדקתך בראש השנה שחל להיות בשבת. הלא אנו אומרים ויגבה י"י צבאות במשפט והא-ל הקדוש נקדש בצדקה. ומנהג יפה הוא, עד כאן. ומנהג בנרבונה שלא לאמרו, מפני שהוא ראש חדש. אבל ביום הכפורים אומרין אותו. והלכות ה"ר יצחק אבן גיאת, כל היום כשר לתקיעת שופר אלא שהזריזין מקדימין למצות. ביום הראשון מוציאין שני ספרי תורה. באחד קורין חמשה מן וי"י פקד את שרה עד והאלקים נסה את אברהם וגו'. ובשבת קורין שבעה. ובשני קורא מפטיר ובחדש השביעי באחד לחדש שבחומש הפקודים. ומפטיר ויהי איש אחד מן הרמתים צופים עד וירם קרן משיחו. וביום שני קורין באחד והאלקים נסה את אברהם עד סוף הסדרה. ובשני קורא מפטיר כאתמול, ומפטירין מצא חן במדבר עם שרידי חרב, עד רחם ארחמנו נאום י"י. הטעם להפטרה ראשונה, שבראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, להפטרה שניה דכתיב בה ענין זכירת ישראל למקום דכתיב זכור אזכרנו עוד.
גרסינן בהוריות [י"ב ע"א] אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל איניש למיחזי בריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי, סימן קרכס"ת ע"כ. ונהגו עלמא למנקט כל חד וחד, ואומרין אקרא יהי רצון מלפניך י"י אלקי ואלקי אבותי שיקראו לפניך זכיותנו ושיקרע רוע גזר דיננו. רוביא, ירבו זכיותנו. כרתי, יכרתו שונאינו. סילקא, יסתלקו עוננו. תמרי, יתמו שונאינו יתמו עוננו. ומזה יוכל כל משכיל לדעת כי רבותינו עליהם השלום רמזו על זה שלא יסמוך אדם על הנחשים וסימנים, רק שישים בטחונו בצור אדון הכל אשר בידו להפוך את הקללה לברכה, שהרי בזה תראה שכל אלו הפירות שהם קרכס"ת שמותיהם משונים ונוטים יותר לרוע מטוב. וכיונו על זה שיתפלל האדם שרוע השמות יהפוך אותם הצור יתעלה על כלוי העונות והאויבים, שהרי לשון קריעה לשון קשה הוא ונבקש מאתו שיקרע רוע גזר דיננו. וכן לשון רוביא מורה על לשון ריב ומדון, ואנו מהפכין אותו בתפלתנו לרבוי הזכיות. וכן כרתי שיכרתו שונאינו. וסילקא שיסתלקו אויבינו ועונינו. ותמרי שיתמו אויבינו ויתמו חטאינו. על כן ראוי לכל אדם לאמת בלבו שאין עוד מלבדו, ומאתו ישאל העזר והטוב. ולא ילך אחר נחשים, כי הרעים יהפכם על אויביו לרעה ויהפכם אליו לטובה.
גרסינן במסכת [ע"ז] [ד' ע"ב] לא לצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא [בריש שתא].
